עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' אסולין

פסק דין

מבוא

לפניי שתי תביעות שהדיון בהן אוחד ועניינן דירה ציבורית המנוהלת על ידי התובעת (עמידר) ואשר הושכרה במשך שנים לאמו החורגת של הנתבע, אשר נפטרה ביום 22.11.2009.

התובעת טוענת כי הנתבע פלש לדירה ועל כן היא מבקשת להורות לו לסלק ידו מן הדירה ולחייבו בתשלום דמי שימוש ראויים.

טענות התובעת

התובעת הינה חברה ציבורית המנהלת את הדירה ברחוב תומר 22א' בשכונת נוף גנים 431/2 בבית שאן (להלן "הדירה").

עד לפטירתה, התגוררה בדירה, בשכירות, קרובת משפחתו של הנתבע - המנוחה חנה ראש ז"ל (להלן "המנוחה"), אשר נפטרה ביום 22.11.2009. לכתב התביעה צורף כנספח א' הסכם שכירות שנחתם עם המנוחה ביום 1.7.1990 (להלן "הסכם השכירות").

ביום 2.12.2009 פנתה התובעת אל הנתבע, בכתובתו הרשומה במשרד הפנים בבית שאן - בית פרטי בשכונת נוף הגלעד בבית שאן, בו התגורר הנתבע עם משפחתו וארבעת ילדיו, בבקשה לקבל לידיו את חפצי המנוחה אשר פונו מן הדירה עם הידיעה על פטירתה. הנתבע ביקש מן התובעת להמתין עד תום תקופת האבל שלאחריה התחייב לפנות את החפצים מן הדירה. בתום התקופה ולאחר שלא עמד בהתחייבותו, החליפה התובעת את מנעול הדירה ותפסה בה חזקה. מיד באותו יום - 18.1.2010, פרץ הנתבע את דלת הדירה, החליף בה מנעול וסירב לשתף פעולה עם התובעת. התובעת והנתבע הגישו תלונות הדדיות למשטרה, אשר נמנעה מלהתערב בעניין.

סמוך לאחר מכן, הגישה התובעת תביעה למתן פסק-דין הצהרתי נגד הנתבע (ה"פ 30980-02-10, להלן "המרצת הפתיחה"). הנתבע טען שם כי מכוח היותו קרוב של המנוחה, הוא זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה. הנתבע לא הגיש כל בקשה או פניה אחרת מתאימה לתובעת או למשרד השיכון להכיר בזכאותו הנטענת. המרצת הפתיחה נמחקה ביום 26.5.2010 בהסכמת הצדדים, כאשר בכוונת התובעת היה להגיש את התביעות דנן - לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים.

לטענת התובעת בכתב התביעה דנן (אשר הוגש ביום 11.8.2010), הנתבע מתגורר וממשיך להחזיק בדירה תוך פלישה אליה ומבלי לשלם שכר דירה.

על פי האמור בסעיף 11 להסכם השכירות, התחייבה המנוחה שלא למסור או להשכיר את המושכר ולא להעביר את זכותה בו לאחר, מבלי לקבל תחילה את הסכמת התובעת בכתב. בסעיף 27(א) להסכם השכירות התחייבה המנוחה או הפועלים מטעמה בתום תקופת השכירות לפנות מיד את המושכר ולהחזירו לתובעת כשהוא ריק מכל מחזיק וחפץ.

לטענת התובעת, במות המנוחה פקע תוקפו של ההסכם ולפיכך היא זכאית לקבל את החזקה בדירה לידיה ולסלק את ידו של הנתבע ממנה.

עוד טוענת התובעת כי בגין פלישתו של הנתבע לדירה, היא זכאית לתשלום דמי שימוש ראויים. במסגרת המרצת הפתיחה הצהיר הנתבע כי הוא מתגורר בדירה החל מחודש דצמבר 2005, עת עזבה המנוחה את הדירה ועברה לבית אבות (התצהיר נספח ז' לכתב התביעה). על כן ובהתאם להצהרת הנתבע, זכאית התובעת לתשלום דמי שימוש ראויים מחודש דצמבר 2005 ועד למועד הגשת התביעה (11.8.2010) ולאחר מכן עד למועד הפינוי בפועל.

התובעת פנתה לשמאי מטעמה אשר קבע כי דמי השימוש הראויים לדירה דומה הינם 1,500 ₪ לחודש. על כן ועבור התקופה שעד להגשת התביעה, על הנתבע לשלם לתובעת סך נומינאלי של 84,000 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית - 96,120 ₪.

טענות הנתבע

הנתבע טוען - בכתב ההגנה בתביעה הכספית ובתצהיר שתמך בבקשת הרשות להתגונן בתביעה לסילוק יד, כי החל מחודש דצמבר 2005 הוא מתגורר ומתחזק את הדירה ומשלם את דמי השכירות החודשית לתובעת ואת חשבונות החשמל והארנונה.

אף לאחר פטירת אמו המאמצת - המנוחה, בחודש נובמבר 2009, התובעת המשיכה לגבות דמי שכירות וזאת עד למחיקת המרצת הפתיחה, אך מאז בחרה התובעת, בכוונת מכוון, שלא לדרוש תשלום נוסף של דמי השכירות, כדי ליצור יש מאין עילה לתביעה דנן.

הנתבע טוען כי מעולם לא קיבל לידיו את מכתב התובעת מיום 2.12.2009 שבו ביקשה ממנו לפנות את חפצי המנוחה מן הדירה. לטענת הנתבע, כתובתו איננה בדירה שצוינה בכתב התביעה, בשכונת נוף הגלעד, אלא בדירה. הנתבע צירף צילום של תעודת הזהות שלו (שהוצאה באוגוסט 2010, נספח ב' לכתב התביעה), שם מצוין כי כתובתו הינה "ש. אלי כהן 431 בית שאן", משמע - בדירה.

הנתבע טוען כי מזה שנים רבות הוא מגיש בקשות, הן בשמו והן בשם המנוחה, לרכוש את הדירה ומעולם הוא לא התחייב בפני מי מעובדי התובעת להתפנות מן הדירה בתום תקופה כלשהי. כחלק מאורח החיים הדתי שמנהל הנתבע בתקופת האבל הנמשכת שנה, הוא עורך מידי יום בדירה תפילות לעילוי נשמת המנוחה.

הנתבע טוען כי התובעת פרצה לדירה שלא כדין וללא כל צו מוסמך ועל כן הוא פנה למשטרת בית שאן על הסגת גבול.